זוגיות פתוחה
המודל הזוגי שאוהבים לשנוא, לפחד ולהסתקרן ממנו.
החברה שלנו ברובה מונוגמית ברמת ההצהרה, וברובה לא מונוגמית ברמת הפרקטיקה.
אם מסתכלים על אחוזי הבגידות והגירושים, נראה שמונוגמיה לא עובדת חלק כמו שרוצים שנחשוב ומציבה הרבה קשיים ואתגרים ובמקביל יש התעקשות להחזיק בה כמודל מוסרי לצד התנגדות עצומה למודל האלטרנטיבי של מערכות יחסים פתוחות, הנחשבות בעיני רבים לבגידה בהסכמה, חוסר יכולת להתמסד, היעדר מוסר, זילות של מוסד מקודש, רצון נהנתני של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
הדעה הכללית הרווחת נגד מערכות יחסים פתוחות, גורמות להרבה אנשים שבוחרים לחיות כך להשאר בארון מחשש מה יחשבו או איך ידברו עליהם, אם יתנכלו להם במקומות עבודה, יצחקו על ילדיהם,יוקיעו אותם מהמשפחה… ובנוסף, מכיוון שכולנו ינקנו מונוגמיה מיום היוולדנו, גם אנשים לא מונוגמים הרבה פעמים לא חיים עם עצמם בשלום ונאבקים בקונפליקט פנימי בשאלות האם מותר להם לחיות כך, אם זה בסדר, אם הם משחקים באש או פשוט משחקים ובשביל משחק מטופש מסכנים את הבטחון שחשוב להם.
ובאמת, ליצורים כמונו שזקוקים לבטחון, מונוגמיה נותנת מענה מסוים לכך, לפחות למראית עין.
לפני שנדבר על זוגיות לא מונוגמית, בואו נדבר קצת על זוגיות מונוגמית.
המילה מונוגמיה מורכבת משתי מילים – מונו (יחיד) גמוס (נישואים) – שמשמעותן נאמנות מינית ורגשית לבן זוג אחד.
בעבר נישואים היו עד המוות ולכן זוגות נשארו ביחד לכל חייהם (לא בהכרח בנאמנות), ועל אף שזה לא המצב היום ואחוזי הגירושים הולכים ועולים, עדיין נשארה האשליה של "לעולמי עד" ו"לנו זה לא יקרה".
אני עדיין זוכרת את עצמי גרושה טריה שהמומה מהתנפצות שתי האשליות הללו, מגלה, לתדהמתי, ששום דבר לא באמת בטוח.
גם בתוך זוגיות מונוגמית עשויים להפרד מאתנו, להתגרש, לעזוב, ולכן יש תנאים לזוגיות, אך התא המשפחתי, צבירת נכסים משותפים והמשמעות שאנחנו מעניקים למוסד הנישואים גורמים לכך שיש לנו יותר דברים להפסיד ואולי שווה להתאמץ יותר.
למה בעצם צריך להתאמץ בזוגיות?
כי מתברר שרוב הזוגות סובלים מצורה כזו או אחרת של פערים בחשק ובסגנונות המיניים, ירידה במשיכה, בעיות תקשורת והמון הסללות תרבותיות (מונח מסוציולוגיה שפירושו ניתוב האוכלוסיה למסלול מסוים, הדרך שבה כולם צריכים ללכת).
הסללות גורמות לנו להאמין שאם המשיכה יורדת או שאחרי 20 שנה ביחד לא עובד לנו יחד, זה בגלל שלא מצאנו את האדם הנכון, או שאנחנו לא יודעים לעשות את זה כמו שצריך, שיש לנו איזו בעיה, בלי לעצור ולבדוק אם אולי, רק אולי, משהו פה לא כל כך מתאים לטבע האנושי (או בכלל זה לטבע כיוון שהרוב המוחלט של בעלי החיים לא מונוגמים).
אבל זה לא איך שזוגיות אמורה להיראות
רוב חיי לא קראתי תיגר על המערכת, על מה שראיתי בסרטים או קראתי בספרים – הייתי תוצר מעולה של הסללות והייתי משוכנעת באידיאלים אליהם אני צריכה לשאוף. לקח לי לא מעט זמן להפנים שהמציאות שונה, לפעמים מהותית, ושבמקום לבזבז אנרגיות על העוול שעושים לי בזה שהחיים הם לא מה שהבטיחו לי, כדאי לעבור למקום פרקטי יותר ולנסות להתאים את החיים למציאות.
זה מאד מבלבל הסיפור הזה. קשה לדעת מתי משהו לא עובד כי אנחנו לא מוצלחים בו ומתי הוא לא עובד כי הוא פנטזיה שהחברה משדרת לנו.
אני ממליצה מאד להפעיל חשיבה יותר ביקורתית ולשאול קצת יותר "מי אמר?" – אני מוצאת שזה כלי יעיל מאד לזיהוי הסללות.
בטחון וחידוש - הפרדוקס האנושי
חזרה לבטחון – דווקא בגלל שיש בטחון (לכאורה) בזוגיות, לפעמים אנשים לא יתאמצו להזיז את הגבינה שלהם ולעבוד על מה שלא עובד, עד שאחד הצדדים מגיע לקצה גבול היכולת שלו ואז הם מוצאים את עצמם כבר במשבר שקשה יותר לתקן, אבל גם אם הם כן מנסים לעבוד על דברים, בואו נודה על האמת – חיבור בין 2 אנשים שונים, לאורך זמן, כולל ילדים ועומס החיים – הוא מורכב.
המח שלנו אוהב חידושים וריגושים. אנחנו חיות שמתוכנתות לרצות, עפים על שוטים של דופמין (הורמון המוטיבציה). דופמין מופרש כשאנחנו חווים חידושים או מופתעים לטובה ואנחנו רוצים עוד ועוד מזה, אבל חידוש שחוזר על עצמו כמה פעמים הוא כבר לא חדש, והמח מחפש את החידוש הבא.
במקביל, בפרדוקס מופלא, אנחנו גם זקוקים לבטחון, פיזי ורגשי, ומוכנים לשלם מחירים לא נמוכים בכלל עבורו.
זוגיות ארוכה לא מצטיינת בסיפוק ריגושים. קשה להמשיך להמציא את עצמנו מחדש ללא הרף, כי להתחדש מכניס אותנו לאזור הדמדומים שמחוץ לאזור הנוחות ואנחנו, כאמור, זקוקים לבטחון.
קשה גם להפתיע לטובה כי בסופו של דבר אנחנו די צפויים, וכך מגיעה השיגרה.
מה לגבי מיניות אחרי הרבה שנים יחד?
גם בחזית המיניות הבשורות לא מעודדות – זוגות שזכו להתחיל את היחסים בינהם בתשוקה חזקה (ולא כולם מתחילים ככה) יגלו בדרך כלל אחרי תקופה שמשהו השתנה, פערים מתגלים והריגוש והחידוש (זוכרים את הדופמין?) שאפיינו את ההתחלה יורדים.
אלה הסודות הכי גלויים בזוגיות
זוגות עושים כמיטב יכלתם להסתיר אותם, למרות שאם יבדקו מסביב יגלו שרוב חבריהם חווים דברים דומים.
ההסללה גורמת לזוגות להרגיש שעשו או עושים משהו לא בסדר (כלומר לא הם אלא בני זוגם, הם, לכל היותר, לא בחרו נכון) ושזה לא אמור להיות ככה.
את המיומנויות הזוגיות והחברתיות החשובות באמת לא מלמדים בשום מקום וכדי ליצור לעצמנו כישורים אנחנו מסתכלים על ההסללה הקרובה אלינו ומנסים להגיע אליה, זה באמת מכמיר לב.
הבעיה הכי גדולה במונוגמיה
אבל נדמה לי שהבעיה הגדולה ביותר במונוגמיה היא התפיסה שאדם אחד צריך לספק את כל הצרכים שלנו, הרגשיים, הפיזיים, החומריים. זו ציפיה לא ריאלית ומקור לאינסוף אכזבות.
אז כולם צריכים לעבור לזוגיות פתוחה?
עם כל מה שכתבתי על מונוגמיה (מאד בכלליות כמובן) – זה לא אומר שהכל אבוד, שאין מה לעשות ושכולם חייבים לעבור לזוגיות לא מונוגמית, בכלל לא. זוגיות פתוחה היא לא פתרון לזוגיות מונוגמית והיא ממש לא מתאימה לכולם.
יש המון דברים שניתן לעשות כדי לשפר את המצב שיכולים לקרות בתוך מונוגמיה – ללמוד איך לתקשר בצורה טובה, ללמוד מיניות, שהוא עולם שלם ואינסופי, רחוק מאד ממה שרובנו יודעים, להתפתח בתחום האישי, להיות אנשים מובחנים וראויים בעלי תחומי עניין ועוגנים ולשחרר את התלות בבני הזוג.
כל אלה ועוד יכולים לעשות שינוי משמעותי במערכות יחסים מכל סוג.
כך או כך, חוויית היעדר הריגוש היא חיסרון משמעותי של זוגיות מונוגמית ארוכה. המחויבויות ההולכות וגדלות בחיי אדם בוגר, משכיחות ממנו את התחושה שעמדה לרשותו בשפע בצעירותו – תחושת האפשרות, זו שדווקא הבהילה אותו אז, כשחיפש בטחון, ואחרי שנים עשוי למצוא את עצמו כמה לה.
גם מיניות שנשחקה לאורך שנים, בפרט אם נמהלו בה דפוסי ריצוי, לרוב נשיים, שהוסללו לחשוב שסיפוק מיניות היא חובתן ובלעדיה הן עשויות להיעזב, היא בעיה משמעותית, לפעמים לא ברת תיקון.
וכשאדם אחד אמור למלא את כל צרכינו – אנחנו בבעיה שהרבה פעמים לא עומדת במבחן המציאות ומביאה לוויתור עצמי, תסכול, בגידות או פרידות.
