רובנו לא יודעים לריב.
טבעי שאנשים שונים יחשבו אחרת וטבעי שלא תמיד תהיה דרך לגשר על הפערים, אבל נקודת המוצא שלנו לא מספיק טובה ובעצם, מאיפה נלמד?
הרי פעם (ולפעמים גם כיום) ריבים היו נגמרים במהלומות או בשליפת אקדחים כך שבאופן יחסי התקדמנו אבל מסתבר שלא מספיק.
אנחנו לא יודעים מה מפעיל אותנו רגשית, – אגו, צדק, ריצוי, פחד ועוד וכתוצאה מכך מאשימים את האחר ולא שומעים אחד את השני.
למרבה המזל קל לזהות מצב שבו אנחנו מופעלים רגשית.
אם הרמנו את הקול, הרגשנו את הגוף מכווץ, הנשימות השתנו, דמעות עולות בגרון ובאופן כללי אנחנו מרגישים רגש עז מול משהו שמישהו אמר או עשה, יש שם רצון שלנו שלא מתקיים ואנחנו מצפים מהאחר לקיים אותו עבורנו, וזה, למרבה הצער, מתכון לתסכול ואכזבה.
רצון שחל על אדם אחר לעד יהיה תלוי באותו אדם ולא בנו, כך שבאותו הרגע נתנו לו את מפתחות האושר שלנו והכנסתם את עצמנו לכסא הקורבן, וקורבן – מתלונן.
הוא מרגיש שעושים לו משהו, שלוקחים לו, שמחליטים עליו, בעוד שמי שמאפשר את הדבר הזה הוא בדיוק הוא עצמו.
איזה פרדוקס מבאס.
לרוב האנשים גם אין מושג שזה מה שקורה והם תקועים בלופ הזה בלי יכולת לצאת ממנו.
כשמגיעים לצומת בו יש רצונות מנוגדים, מקרים שנראים אבודים – זו ההזדמנות לצמיחה.
בלי לצמוח מהמקום הזה נישאר במעגל הסבל או שנקום ונלך.
אז מהם טריגרים בעצם?
טריגרים הם נקודות רגישות שנוצרו מחוויות שחווינו בתקופות מוקדמות בחיינו והשאירו בנו כאב מסוים לא מודע ולא מטופל.
אנחנו לרוב נוקטים באסטרטגיות מתוחכמות ועושים הכל כדי לא להפגש איתם כדי שלא יכאבו שוב. יש גלד אבל לא רקמה חדשה.
למרבה הצער החיים לא מתחשבים כמונו וימצאו הזדמנויות להביא אלינו בדיוק את האדם שיושיט ציפורן מחודדת וילחץ עליהם ואז נאשים אותו, אבל הוא רק לחץ.
הרגישות היא שלנו וקיימת בתוכנו כבר המון שנים.
ואז מגיע ריב, האשמות, אתה ככה ואת ככה.
עיצרו.
הוא לא אשם, והוא לא עשה לכם כלום.
כואב לכם? אתם כועסים? עולה בכם רגש חזק מול דברים של אחר? תעצרו. תרגישו. תזהו בכלל מה אתם מרגישים. תעבירו את הפוקוס שלכם אל עצמכם, כי בסוף אנחנו חיים בתוך עצמנו אל מול אחרים, ולא בתוך אחרים.
לזהות את הטריגר זה שלב כל כך חשוב כי אז אני כבר לא יכול להיות קורבן. זה כאב שלי ורק אני יכול לרפא אותו. אם אמשיך לעשות מעקפים כדי לא להתעמת איתו זה יעבוד לי עד גבול מסוים אבל בסוף תגיע הציפורן המחודדת ותכאיב לי שוב, והיא תגיע בצורות שונות וגם לא פעם, עם המון אהבה וכוונה טובה.
ובכלל, מתוך חוויית רגש חזקה לא נכון לפתור בעיות. המח לא במצב מאוזן, הוא לא חושב בבהירות.
אם בשיחה יש הרבה "את" או "אתה" - עיצרו.
חכו שהשיחה תעבור ל"אני"
"אני כואב". "אני עצוב". "אני מרגיש אשם". ברגע שאדם מדבר על עצמו, אין האשמה, יש כאב ולקיחת אחריות, וזה מעורר אמפתיה ורצון לעזור, בעוד ש"את" או "אתה" יוצר מגננה אוטומטית ושום דבר לא נכנס.
אז הסימן שלי הוא המילים שנאמרות – "את/ה" – עוצרים, "אני" – אפשר לדבר.
מריבה נעימה 🙂
