יש איזו כרוניקה שמתרחשת כשמבינים שמשהו שאנחנו עושים כבר לא עובד לנו.
זה מין א-הה מומנט כזה של "אני את זה לא ממשיך!"
זה יכול להיות כשמגלים שהילדים הפעילו בחן מניפולציות רגשיות וגררו אותנו לדפוס שמשרת בעיקר אותם, או מול בני זוג שמשהו שם זלג על חשבוננו ולא בא לנו יותר, בכל מקרה זה ידרוש הצבת גבול במקום חדש.
לא פעם, מול ההבנה הזו מתחילים גם לכעוס על כל המעורבים בדבר שלא ראו אותנו ולקחו לעצמם על חשבוננו.
אל מול הכעס הזה חשוב לזכור שבמערכת יחסים יש אחריות משותפת לשני הצדדים, שנינו איפשרנו לדבר הזה לקרות, אני לא קורבן והאחר לא נצלן.
סביר מאד שהדבר הזה שירת גם אותי למשך תקופה מסוימת וזה שאני השתניתי והחלטתי שהדפוס הזה כבר לא מתאים לי זו אחריות שלי ולא של אף אחד אחר, כמו גם זה שקודם הסכמתי להשתתף בזה והיו לי רווחים מזה.
אם זוכרים את זה ולוקחים אחריות אישית על החלק שלי, זה יכול לעזור לשינוי ולהצבת הגבול להגיע מתוך מקום שלם ורגוע, במקום ממקום כועס ולא פרופורציונלי.
גם ככה כשמזיזים למישהו את הגבינה הוא פחות ממאושר מזה, אז להוסיף גם כעס לכל הקלחת הזו יכול להמס את הגבינה ולמרוח אותה על הקירות, מה שיהפוך את הניקוי לסיוט אח"כ…
