הרבה פעמים מול סיטואציה אחת עולים בנו הרבה רגשות, חלקם אפילו סותרים.
אפשר גם לשמוח וגם להיות עצובים מאותה סיטואציה בדיוק. גם להרגיש שמותר לנו משהו ובו בעת להרגיש שהוא אסור, או לרצות משהו וגם להרגיש אשמה על זה.
בסיטואציה בה רציתי לשתף את בן זוגי ברצון שיש לי מצאתי את עצמי מתעסקת עם תליית כביסה במשך כמה דקות עם דופק גבוה ומתקשה להתחיל את השיחה כי אני מרגישה אשמה.
הגיונית ידעתי שאני לא אשמה ובכלל, מה לי ולאשמה, אני הרי מאמינה באחריות, אבל הרבה פעמים השכל מגיע ליעד בטיסה ישירה והרגש תקוע מנומנם בקונקשן באוזבקיסטן עם ג'ט לג 😉
כשמתקשרים משהו אל מול אדם אחר פוגשים את האמונות, הצרכים, הפחדים והפילטרים שלו וגם ככה לא בטוח בכלל שמה שניסינו להגיד הוא גם מה שהצד השני שמע, אז לא מספיק להתמודד עם מה שקורה אצלנו וכל הרגשות השונים, צריך גם להתמודד עם שלו.
באותה סיטוציה שלי, המשפט הראשון שהוצאתי מהפה היה – אני רוצה לדבר על רצון שלי ואני כבר חמש דקות עם דפיקות לב ותחושת אשמה, אפילו שברור לי שאני לא.
ההבדל בין לתקשר את הרגשות לבין לפעול מהם הוא מהותי.
זה כמו ההבדל בין ילד שמרגיש כעס או תסכול ולא יודע איך להביע את זה אז הוא מקשקש על הספה כדי להשיג את תשומת הלב, לבין ילד שבא ואומר שהוא מתוסכל.
להרגיש אשמה, למשל, ולא לתקשר אותה, יכול לגרום לנו להציג צד נוקשה ובטוח בעצמו כדי להגן על עצמנו מפגיעה, מה שעשוי ליצור, למרבה הפרדוקס, בדיוק את הפגיעה ממנה ניסינו להמנע.
לשתף בכנות שאנחנו מופעלים רגשית בעצמנו זו לא בושה, להפך, זו אינטימיות רגשית.
לחשוף את הפגיעות שלנו, להודות בחוסר מושלמות, בזה שאנחנו מרגישים דברים לא הגיוניים לפעמים גם אם אנחנו במודעות עצמית גבוהה.
לחשוף חלקים לא מחמיאים שקיימים בתוכנו זה להיות במקום הכי אמיתי שלנו והכי מחבר.
נסו לכעוס על מישהו שכועס על עצמו גם ככה. זה די מוציא את העוקץ מהעניין…
